יום שבת, 31 בינואר 2015
הודעה על נושא "נפש" מאת לוז דה מריה - חלק 1
האדם, שנברא בצלם אלוהים ודמותו (בראשית א:כו), מסוגל לחבור אליו. הוא יכול לאהב אותו ולהכיר אותו. אנחנו ילדי האלהים, ונוכל לחדור לעומקי האלוהות כך שהם יישארו פתוחים לבני אדם, שם חולשת בני-אדם ללא אחיזה בה, שכן רק "כן" של האדם מהרצון האנושי נדרש — על מנת להתגבר על התאווה האנושית כדי לאחד את רצונו האלוהי. זה אינו יוטופיה אלא אהבה אלוהית אינסופי ובלתי ניתן להשוואה לילדיו.
לבני-אדם יש כבוד — לשמור על שליטה בחיות החיים בארץ שמחייה לצידם. כבוד כאנשים, שכן האדם אינו "משהו", אלא “מי”. וזה ההכרה שאמורה להיות בכל אחד — לחבור לאדמה וליצירות אנוש אחרות, כל אחת קרואת לישועה כדי לתת תשובה באמונה ואהבה, אשר רק איש יחיד יכול לעשות. אף אדם אינו יכול לספק תשובה עבור אחרים.
בהתייחס לאוגוסטינוס, מציג את רגשיו: “אלה שמאהבים את אלוהים ומתכנסים תחת דברו מחולקים לשתי קבוצות: אלה החופשים שלום נצחי ואלו הרודפים אחר טובות חומריות ומוגבלות — מעדיפים עצמם על פני האל. אף על פי ששתיהן הקבוצות התערבבו מאז תחילת ההיסטוריה, הן שייכות בדרך מסוימת לשתי עמים או ערים שונים: הראשונים שייכים לארץ המיסטרית של העיר האלוהית (ירושלים), בעוד האחרונים שייכים לעיר העולמית הזמנית (בבל). מאז תחילת הזמן, הם ניצבים אחד מול השני — אך דרך הדין הסופי, יופרדו סופית.”
בהפרדה הזו בין שתי הקבוצות הללו, שתיהן רוצות להחזיק בזכות לשמחה. למען זה יצרנו את אלוהינו – כדי להיות מאושרים וקדושים כמו שהמשיח קדוש, תוך חשיבה שאם הוא בא בשנית, המשיח בא לכנסייתו הקדושה. אבל לאדם העולה לקדושה, עליו לפעול כאלוהי. כאן אנחנו מוצאים את רחמי אלוהים — שאינם ערפילי לפני החוטא כאשר מראה לא רק תאווה אלא רצון להתגבר על מה שעומד בניגוד לצמיחה, שכן מעטים הסכימו מרצונם להיות דוקרים בידי חנית זו שאינה רק בערה או פוצעת, אלא מגנטית את נשמת הבריאה האנושית עם צמא אלוהי – דבר שניתן למספר מועט של יצורים אנושיים שטעמו בגן עדן מראש: הקדושים. אדם כחלק מהכנסייה חייב להיות קדוש כמו שהמשיח קדוש. כל אדם קרוי לבצע ולפעול כך שאמירותיו ומעשיו יהיו העתקים של אלו של המשיח — בהכנה לחזרתו של ישוע.
אם האדם נותן, ואם הוא מציע אף כמות גדולה מאוד, אם לא יטהר את רצונו, הנדבה אינה כאשר אלוהים רוצה שתהיה. לכן, גם אם הוא רוצה להיות נסר ולתעוף לגובה, אם הכנפיים מכילות עקבות של תאוות אנושיות — הן לא יצליחו להרים את האנושות, ואותו אחד נשאר על הארץ צופה בעצמו ומספר.
האדם המודרני מתנועע כמו בני דורות קדומים – שחיים בתוך זרם שממתיק את הרוח האנושית, מסיט אותו מהנתיב הישר בו נמצאת החיי הנצחיים. כבדורות הקודמים — יש כאלה שרבים בחשך המסווה עצמו באור, מתגלגלים בחושך ולא מוצאים אור, רואים אור שם שיש חשכה — מצחקקים בקול על דבר אלוהים מוכרזים בגלוי שאין האל מסביר את דברו. האלו עם צל קל של אהבה לאלוהים משפטים ומתקיפים את רצון האל להמשיך בהזהרת עמו – שאליו הובטח שלא יעזוב אותם לבד.
האנושות מתנועעת בין "כבר" לבין "עוד לא"; "עוד לא," לא מרחמים, אלא דור זה יפגש בגילוי השמיים הנקיים, שכן הוא פצע את בוראו יותר מדורות אחרים.
באֱיוֻן הַנּוֹדֵף, רַבּים אומרים: "אנוֹ נִתְנהגִים טוֹב, מָחזיקִים לְמַעַל בַּחוֹטֶא כִּי אֵינֶנּוּ חוֹטֵא. אנחנו חופשיים, נושעים, אלו שפועלים מירצון חופשי, הכל שנסלח לנו, אין מאן מפחד כי ישוע הוא חסד ומשיח כל. " – רק שהחסד זה צדק לאשר חי בישרות, והחוטא יתחרט.
השמים בגְדוּלַת רחמיו מוֹכִיחַ לָנוּ אֶת צִדְקָתוֹ שֶׁזֶּה הַדּוֹר יִפְגּשׁ. בַּאֲשָׂה זוֹ, תאווה עמוקה, מַחֵז אֱלֹהִים לנוֹ כְּשֶׁמּוֹדיעַ לוֹ, שֶׁיֻּתַּר הָחוֹטֵא לְהפוך חטאה לאהבתו של אדוֹניו ואלוהיו, ואלוהים יושיע את נשמתו. פחד, אימה, עריצות הם רגשות מותרין לבריות האדם כַּאוֹתוֹת הַשָׁמַיִם נודעות לפני מרידתו של האנושות.
השמים מגלים את אותותיהם, ואילו האדאם מכחיש אותם. פחד מוביל לכחישה על אומנותו האלוהית מעל קיומו הסופי של האדם. אלוהים לא מפחד אלא מדבר באמת שאין לָאָדָם דַעַת כִּי חַי בְשׁוּרָה וְלוֹא מודה בבוראו, ואשר אינו יודע מאיר את פניו.
להציל את הנפש… ממה?
להציל את הנפש מהגאוה האדם עצמו שאינה מכירה בנפשו ומשלחה מירצון האלוהי שתתעורר תמיד בחושך.
אשם או לא אשם, אדם נברא על ידי אלוהים ונזרק לתרדמת הנוחות העולמיות הרגשניות, לא התמהמה כי אולי הכנסייה לא הדגישה זאת די הצורך, והקיום האנושי הפך לנוח בחיים רוחניים קלים שאינם דורשים ממנו יותר כדי להמשיך. האמונה חלשה; הרוח של אדם מעדיף טכנולוגיה חדשה ואפילו אידאולוגיות ליברליות חדשות שלא דרשות פעולה אלוהית או מעשים אלא נרדפות לפי רצון כל אחד לעצמו.
מצד אחד, יש חוסר התלהבות של כמה דמויות חזקות בכנסייה שאינן מדברות על מה שקרוב כדי לשמור מאמינים. בניגוד לכוהנים שהם מדברים את האמת על העתיד, אך רחוקים מקהילות עירוניות כך שלא לחדד מאמינים. אבל מה עם כל הנפשות שאינן מכירות או מסרבות לנבואות של אם האלוהים אשר, מתוך אהבה לבניה, מצביע קדימה על הדרכים המלוכלכות והמבוחנות שהאנושות לוקחת בהם אם לא תשוב? לכך יש צורך להכריז על אלוהים "בזמן הנכון והשגוי", כפי שאומר פאולוס.
הציל את הנפש?
אם האלוהים הדגישה יותר ויותר על הצלת הנפש בשנים האחרונות. אנחנו חייבים להרחיב את המושג של הנפש אם נרצה לרכוש אותה.
ננסה לדמיין את היקום… אז אנו חושבים על הגוף האנושי: יקום מחוץ לביש, אך מה בתוך? מה קורה בגוף האנושי?
ההיקום תלוי באלוהים; היקום של גופותינו שאינם מורכבים רק מבשר שראיתנו בעין ראשונה, לא רק מערכת נשימה או עיכול או מערכות אחרות, אלא גם בגוף רוחני. אנחנו גוף, נפש ורוח: טרילוגיה.
אנחנו מדברים הרבה על הנפש. למה אנו דוברים tanto על טיפול בנפש? למה זה כך? כי הנפש קרובה אלינו יותר מכיוון שהיא בתוכנו. אם אומר לך "נפש", מה אתה חושב שהנפש היא?
הנפש מכסה אותנו פנים ומתפרשת "חוצה". כאשר אני מדבר על פנים, אני מציג משהו ממשי שיש לו חיים, משקל, אנרגיה, זורם בגופותינו כמו דם. הנפש זורמת ומגינה על האורגניזם הרוחני שלנו כך שאנחנו נעשים השתקפות שלו תלוי בטיפול שניתן לעצמנו ואז לאחרים.
אנחנו יכולים להיות יצורים טובים או רעים; הנפש פונה אל משהו מאוד מורכב שאנחנו קובעים בעצמנו: טוב ורע, אור וחושך, ובחירות חופשית שלנו בוחרים מה ייפגש עם נשמתנו, שזה יצירה של אלוהים.
הנפש היא יצירת אלוהים, והיא טובה כי הכל שנברא על ידי אלוהים הוא טוב. זה האדם שאליו מתמודד השטן דרך תאוות הרע שלו, העולם והבשר — עוזרים לרעה — מוצגים לו כאילו הם טובים.
דרך דמיון לאלוהים, הנפש בעלת שלוש מאפיינים: זיכרון, הבנה וצווארון. מכיוון שהנפש קשרה לגוף, זה הזיכרון וההבנה הם דברים חשובים מאוד שאנחנו קרואים אליהם: האינטלקט. ישועתנו תלוייה כיצד אנחנו משתמשים באינטלקט שלנו.
אפילו אנו נקראים לשאלות כדי לקרוא, לגדול — לחזק את הסיבה ולכן אינטליגנציה — וזה פותח אותנו אל מה שאנחנו יודעים, לאלה שלא נאמרו אך הם נכונים.
ישוע מביא לנו חדשות חדשות; אהבתו תמיד נעה, מובילה אותנו ממדע למדע בתוך החידוש של ההודעה, כך שכל אינטלקט ומנהג שלנו מובילים אותנו לאהובה זו לנשמות — כמו השתקפות האלוהית.
אם אני מגביל את עצמי וממקם את עצמי כמעין בארבע קירות, מבינים רק מה שנאמר לי עד עתה, אזי אני מגביל את התבונתי מלהסתכל מעבר לגבולות שאנחנו הטלתי על עצמי.
יצורים כמו הקדושים היו צריכים לבוא — ואני מזכיר את האהובים עלי: תרזה הקדושה, אב פיוס, פרנסיסקוס מאסיזי, קתרין אנה מריה ולטורטה, אוגוסטינוס הקדוש ורבים אחרים — שדרך אהבה ותבונה ידעו שהם צריכים לחיות סוג אחר של חיים כדי לחדור לשכבה הראשונה הזו ועל פניה שם ישוע מדבר והנער לא יודע מי מדבר, אומר: "איני רואה אותו, אין לי רואתו ואני מחפש בכל מקום אך אינני מוצאו."
הם — הקדושים — רק היו צריכים להתקרב אל האל יותר ולהיות מוכנים שיגלו להם והוסרו מהם המסך שהם נשאו, והפכו ליצורים קדושים מצוידים במתנות של רוח הקודש.
לנו יש את מתנתי רוח הקודש אבל לא רצינו לגדל פתח בתבונה הרוחנית שמאפשרת לומר "כן, כן," כי כאשר אנחנו למדים דבר חדש, אומרים "לא, לא!" וישוע רוצה שאנחנו נאמר "כן, כן!"
דרך ההתנהגות האנושית הזו, הנשמה גדלה והתגובה לא צריכה להיות אם זה "לטובתי" או לא — אם לישב את "הנימוס הנוצרי" או לא. התנהגות זו היא רצון פנימי של כל אדם להתפתח אל דברים חדשים שהכריסטוס תמיד רצה להביא לעמו. אולי זה ייראה סותר לנו, אך אם נביטו בחומר הדברים של מילותיו של כריסטוס, אנחנו רואים שהוא רצה להורות לנו עוד דברים — דברים שאין אדם לרוב למד אותם.
אמא אמרה: "בכל מקום שמתפלל תפילת הרוזרי הקדוש, לגיונותי באות לברכת", ואיזו כמות בתים מתפללים בפועל את התפילה? יש כאלה שאין בהם אף פעם מתפללים בה כי הם חיים רוחניות "קלות". הם חייהם חברתי ולא רוחני. לכן, עלינו להפריד בין הרוחני לחילוני וללמוד לשמוע לקולו של כריסטוס, לרצונו ואת קריאתה של אימנו.
מצבים רגשיים אלה משפיעים על הנפש: זעם, חמה, קנאה, נקם, מילים קשות — מעשים אלו דוכאים את הנפש כי אנחנו מכביחים אותה עם פעולותינו ותגובותינו, מנעים ממנה להתפתחות נוספת אלא גורמים לה לרגרסיה.
זעם, פחד, חרדה — כל זה מופנה נגד הנפש, כי הרגשות שאנחנו מחשים נושבים עליה. אוגוסטינוס אמר שיש לחלק את האדם לשתי קבוצות: אלה שהם אוהבים את האל ומתכנסים לדברו בחיפוש של השלום הנצחי, ואלה שרוצים דברים חומרים ורצונות זמניים ומחליטים לאהוב עצמם יותר מאשר את האל. וכך אנחנו נמצאים בתוך קבוצות אלו. לכן, המילה אומר: "הדגן מעורב עם הדרדעים" (מתי 13:24); אך אף אחד לא רוצה דרדעי, ואולי גם חלק מהם לא רוצים להיות דרדעי.
מאז תחילת ההיסטוריה האנושית נדבקנו יחדיו ונחיה בדיון מורכב זה מנסים להגדיר את הנפש והרוח במקום לנסות לפעול אחרת — לפי דרך האלוהים.
אבל כן, עלינו לדעת מה היא הנפש, ועכשיו מבינים שאינה המצאה אלא גילוי של הגוף הרוחני שלנו שמגיב, גדל או קטן, יש לו אנרגיה – חומר אלוהי המספק דמיון לאלוהים המלא והמתגורר בגוף.
אז עלינו לזכור שהרגשות, התאוות, התגובות נופלים חזרה לנפש, ומי שמחיה את נפשו לפי מצוות האלוהיות יימצאים בעיר המיסטית של אלוהים; ואילו מי שמעלבים ומסיחים את נפשתם מהתבונה מודחקים מרוחניות אלוהית — הם ילכו לאש נצחית או בבל, כפי שנוכל לקרוא לה.
נהיגו חכמה. הכל נחגלה לנו בכתבי הקודש, או דרך הגלות הפרטיות והציבוריות של האם, כמו אלה בפטימה.
האם אין חיוב להאמין בהגלות? כן, אבל המילה אומרת: “בדקו הכל; שמרו על הטוב.” (תסל 5:20) אל תזרקו מילים אלוהיות — יבואו הרגעים שבהם צמאון למילתו הזאת יהיה מאוד חזק וייתכן שהיא תשמע רכה מדי.
הבנה של כל הבריאה מתהווה באדם חכם, ואילו מי שמסרב לעבור מעבר לכך, מסרב לשמוע למילה, מוביל את האינדיבידואל להישאר לפני אוצר אך לבזות פתיחתו מפחד — ורק אז כשהם רוצים לפתוח אותו, האוצר כבר מת.
מבחנים יומיים מחזקים אמונה אם האמונה נשענת על הבנה נכונה ומתנה של הבריאה לאלוהים. אחרת, הבריה נותרה רק ברייה לבדה צופה באלוהים כישות אלוהה רחוקה ממנו מאוד. אמן.