ילדיי הקטנים, באתי לדבר איתכם על אמונה, כי עבור רבים, האמונה היא רק מראה חיצוני, נטולת כל תוכן.
רבים הולכים לכנסייה, אומרים תפילות, טוענים שהם מאמינים, אך ממשיכים לחיות לפי רצונם שלהם. הם מתמידים בחטאיהם ונכנעים לאותם חולשות.
הם טוענים שיש להם אמונה, אך נותרים אדישים, לא רגשניים ונטולי כל התלהבות כלפי אלוהים.
הם נוטרים כעס ותיעוב כלפי אחיהם ואחייותיהם; הם אינם סולחים; הם נוטשים את הוריהם ולא מגלים דאגה לאחרים.
אמונה אמיתית דורשת התמדה, נחישות ועקביות.
אם אתם אוהבים בכנות את בני, אינכם יכולים לפגוע בו; אינכם יכולים לשנוא את אחייכם ואחייותיכם.
בני ישוע עושה הכל כדי שתרגישו את נוכחותו; הוא מלווה אתכם לאורך כל חייכם.
הוא עושה הכל כדי להפוך לנראה וניתן לזיהוי בכל מה שסביבכם, אך אינכם רואים אותו.
הוא עושה הכל כדי שקולו יישמע דרך האינספור דרכים שבהן הוא מבטא את עצמו, אך אינכם שומעים אותו.
ועדיין, הוא שם — בכל פינת רחוב, בצל קבצן השולח אליכם את ידו, באדם הקשיש הזקוק לטיפול, בילד הנטוש שסובב בבכי... — אך אתם פשוט חולפים על פניהם.
אמונה, אהוביי, חייבת להיבנות על אהבה וחסד, על נתינה עצמית, על התנערות מוחלטת מדברים חומריים, ריקים ומיותרים.
לכן, הרהרו במסר זה, אתם המבקשים לצעוד איתי, כי כדי לצעוד באמת לצדי — אני, אם האלוהים — עליכם להיות מלאים באמונה זו שתכבד את בני.
זהו המסר שלי לערב זה; אני מברכת אתכם בשם השילוש הקדוש ונושאת אתכם בליבי.
אמכם האוהבת, מרים, אם החסד הנוצרי